אני רוצה לחזור 2-3 חודשים אחורה ולספר לכם על אחד הימים הגרועים שהיו לי.
כבר כמה ימים לפני אותו יום מדובר, הרגשתי איזו שהיא עננה באוויר. קיטורים כאלה, אי שביעות רצון והכל קשור בי. לקח לי זמן להבין במה העניין ואף חשדתי. ואז זה הגיע.
אך לפני הכל, אני מבקשת שתראו את התמונה הזאת ותגידו מה דעתכם:
זה התחיל כך:
ראיתי אותה מחזיקה ביד את השרפרף הצהוב. הבנתי מייד באותו רגע במה מדובר, אבל כבר היה מאוחר מידי. הייתי נעולה בבית.
ניסיתי להתחיל ברונדלים הרגילים שלי סביב השולחן, אלו שבדרך כלל מעייפים אותה והיא מוותרת. אך הפעם, איזו נחישות!
בקיצור, רצנו סביב השולחן כמה סיבובים והיא הצליחה לתפוס אותי בקולר ובחוסר ברירה השתרכתי אחריה לסלון. היא התיישבה על השרפרף ושלפה מכיס המכנסיים את המסרק המיוחד שלה שאני ממש שונאת!
חשבה שרק המסרק עושה לי את זה, היום הבינה שגם השרפרף.
טוב, היא חשבה שאני אקל עליה ואעמוד עמידת דוגמנית בזמן שהיא תסרוק את בשרי. אז חשבה. בקיצור, הצחיקה אותי.
נשכבתי בתנוחה הכי מסובכת לסירוק. אבל היא? בחיים לא נשברת. בקיצור, כרגיל, היה זוועה.
אני חייבת להודות – הסוודר החורפי, או למען האמת – מעיל הפרווה הזה שהיה מחובר לגופי כבר הכביד עלי. גם נראיתי שמנה איתו ובכל מקום השארתי גושי פרווה שגררו ים של הערות לא נימוסיות…
ירד המון שיער, יותר מהרגיל. ככה זה כשמחליפים עונות. צריך להחליף מבגדי חורף לבגדי קיץ ומוטב לקבל עזרה.
היא עבדה קשה. אפילו הזיעה. עוד סיבוב ועוד סיבוב. הפכה אותי מצד לצד כאילו אני עוף בגריל ובסוף הגיעה לחלק הכי שנוא עלי – הזנב והאחוריים. שונאת שנוגעים לי שם! אבל זו לא ויתרה וכל הזמן בהבעת אי אמון מוחלטת בי, לא עזבה לי את הקולר שמא אברח לה (מה שבדיוק הייתי עושה באותו הרגע שהייתה עוזבת אותי…). לקח הרבה זמן. עונש אמיתי.
הייתה יכולה לשלוח אותי לטיפול “מפנק” במספרה, אבל מה שהיא טוענת כל הזמן – היא לא מגיעה לזה. שמעתי פעם אחד מבני המשפחה אומר לה בציניות – “אני זוכר שאמרת שלא תקחי כלב עם פרווה אלא כלב עם שער צמוד, קצר. מה קרה לך?” ואני שומעת ואומרת לעצמי – איזה מזל, איזה מזל.
איך שהרפתה מהקולר, שכבתי עוד דקה המומה ואז זינקתי וכמעט הפלתי אותה. היא מיד פתחה לי את הדלת ואני הרבצתי התנערות בריאה, יצאתי ולא חזרתי הביתה אלא למחרת (לא לדאוג, השער של הגינה נעול). רציתי שתרגיש את המחאה שלי. שלא תחשוב לה שזה היה קל.
וביום שאחרי? הרגשתי צעירה בשלוש שנים. קלילה וכנראה יותר חתיכה.
רגע לפני שאסיים –
מה אתם חושבים שעשתה השחורה הקטנה(*)? האם הרגישה חמלה? ממש לא. רקדה וקיפצה סביבי. לדעתי, צחקה עלי. גם היא בסופו של דבר נתפסה כמובן ונשכבה כשהזנב בין הרגליים שלה. וגם עליה, הסמ”ר (סנטימטר מרובע) של כלב, נעשתה עבודה.
והתוצאה? ראיתם בתמונה. המון ננה וקצת שושה. כבר אמרתי מזמן – אין צדק בעולם!
* אם תהיתם מי זו השחורה הקטנה, מוזמנים לקרוא את הבלוג של שושה.
ואם טרם הספקתם להכיר אותי, בואו לקרוא עלי קצת יותר.
להתראות בפוסט הבא!
ננה