הכל התחיל עם הג’ינג’י ההוא.

רדף, יילל, צרח, לא הניח לי לרגע. לא היה מושך במיוחד אבל כן, פשוט דבק מגע, לא הצלחתי להסתכל על אף אחד אחר.

עליתי לגג והצלחתי להשתחל עם הבטן.

ועכשיו הכל חשוך פה מסביב.

אני חייבת ללכת בזהירות על קורות, הבטן כבדה ואני מדי פעם מאבדת שיווי משקל אבל לא נופלת מגובה כך שזה בסדר.

נראה לי שאני נשארת כאן. לא מסוגלת לסחוב יותר את הבטן.

שקט כאן, חשוך ונראה לי מנותק. זה בדיוק מה שחיפשתי. אני יודעת שאני רחוקה ממים ומאוכל אבל לא אכפת לי, העיקר שכבר אגמור עם זה, לוחץ לי וכואב, אני מרגישה שזה ממש קרוב.

*************************************

מאחורי… סוף סוף…

הכל עבר בשלום, פעם ראשונה ואני מקווה גם אחרונה. לא היה פשוט אבל צמודים אלי עכשיו 4 כדורים זעירים.

והנה ביניהם מבצבצות זוג אוזניים ג’ינג’יות…

איפה אתה עכשיו גיבור?? מאז אותו ערב לא שמעתי ממך הגה. כמו שידעת להידבק אלי, כך ‘פופס’ נעלמת מהעיניים אחרי שקיבלת את מבוקשך ואני עכשיו תקועה.

כרגע אין זמן לחשוב או לתכנן מה לעשות. אני מותשת והם צמודים אלי. חמודים דווקא. אני שמחה שאין לו רוב ביניהם, מזלי שרק אחד מזכיר אותו. לא רוצה לתאר לעצמי איך הייתי מרגישה לו היו נצמדים אלי 4 ג’ינג’ים…

לא יודעת כמה זמן עבר אבל אני ממש חלשה, הקטנים גדלים לאט לאט ולא יורדים ממני. חייבת לחשוב איך מוצאת לי משהו לאכול או לפחות לשתות…

אתמול במהלך היום שמעתי רעשים מלמטה, לא יכולתי לזהות אבל זה נשמע מפחיד.

מה עושים?? אני לא במצב של נדידה, אין לאן ואיך אזוז עם ארבעתם?

הרעשים מתגברים.

אנשים?? הרבה אנשים?

אני מצמידה אותם לפינה הכי חשוכה, מנסה כאילו לברוח אך אין לאן. אור מבצבץ פתאום, מה קורה?? מה עושים? אני רואה יד בתוך האור הזה, היא מניחה משהו על הקורה. אני לא זזה, נצמדת אליהם יותר ויותר, מקווה שהם יכולים לנשום. האור נעלם, אני עדיין לא נושמת מפחד. מאזינה, הקולות הולכים ונחלשים. זהו, עכשיו סוף סוף שקט. אני משחררת את הלחץ מהקטנים. מנסה להירגע.

האם יכול להיות שאני לא טועה?? משהו מונח שם על הקורה, חייבת לראות מה זה, רק כמה צעדים.

אני מעולפת, ריח של אוכל. לא הרחתי ריח כזה מעולם, מה יש בצלחת הזאת? לא מעניין בעצם. מתנפלת ומחסלת תוך שנייה. טעם ותחושה של גן עדן!!! עדיין מתקשה להאמין.

לא מסוגלת לחזור אליהם כרגע, חייבת לקחת לעצמי כמה דקות ולעכל מה שקרה כאן. (שתי קופסאות של מעדן הגורמה לג’נד של חברת אלמו נייצ’ר)

מתחילה להיות אופטימית, אולי הכל יסתדר בסוף למרות שאין לי מושג איך.

שוב חשכה. אני צמודה אליהם, יותר רגועה, הבטן מלאה.

מקווה לעוד נס כזה. מצליחה לישון ברוגע.

לא יודעת כמה זמן עבר, אני ערה והקטנים יונקים ומצייצים.

רגע, שוב רעשים ושוב האור מבצבץ. עוד נס קורה?? הפעם האור חזק יותר וגדול יותר והרעשים למטה מתגברים.

מוכנס למעלה משהו גדול, ממש גדול. לא מבינה. אני שוב נצמדת לאחור עם הקטנים. כמעט ולא נושמת. מבוהלת. ובבת אחת האור נגמר ושוב שקט וחשכה. לא מסוגלת לזוז. מה קרה כאן? עדיין צמודה אליהם. השקט והחושך נמשכים. מתחילה להירגע. נושמת עמוק. חייבת לבדוק מה מונח שם. פוסעת שפופה לאט, לאט, לאט. משהו מתחיל להיות מוכר, הריח? יכול להיות ששוב מחכה לי גן עדן…? אני הולכת בעקבות הריח וממש קרובה אליו.

מה זה? מה קרה פה? רעש פתאומי.

אני מנסה לברוח. אני לכודה.

אלוהים, מה עשית לי?? ופתאום שוב רעשים חזקים. אור חזק ומשהו מושך אותי למטה. בתוך חדר, מכווצת בפינה. רועדת.

מה עשיתם לי? מה עם הקטנים שלי?

בהלם.

לא מסוגלת אפילו לצייץ להם קולות הרגעה.

רעש בחדר, הרבה אנשים, כולם מסתכלים למעלה.

רגע, מה אני רואה? אחד מהקטנים מונף באוויר, מוכנס לארגז.

איך הגיעו אליהם? לא מספיקה לחשוב ואחד אחד, כל הארבעה שלי מורדים ומוכנסים לארגז.

הרבה קולות, הרבה רעשים.

אני מסתכלת עליהם, הם דוממים, לא מצייצים.

קרה להם משהו? כך מסתיים הסיפור שלי?

לא אלוהים. בבקשה!

אני מונפת בכלוב ולוקחים אותי.

מה איתם? אני מנסה לזעוק אך לא יוצא קול.

מוכנסת לרכב ומחכה.

פתאום נפתחת הדלת ומניחים לידי ארגז. לא מאמינה, אני חולמת? שומעת ציוצים חלושים.

זה הם!! לא אכפת לי עכשיו מכלום. הם איתי. נתגבר.

הרכב חונה. שוב נפתחת הדלת, מניפים אותי מהרכב אבל גם את הארגז.

מגיעה בחורה. דיבורים ואנחנו נלקחים למקום רחב ידיים סגור ברשת מכל הצדדים.

פותחים את דלת הכלוב. אני יוצאת בזהירות, מרחרחת את הארגז הסגור אך שומעת ציוצים ונרגעת.

בוחנת את הסביבה.

בפינה אני רואה מעין מיטה ולידה קערות. ניגשת לבדוק.

יש מים. שותה בלי הפסק.

שוכבת על המיטה. נעים.

ובלי שאוכל להתחיל לחשוב, מה אני מרגישה כאן?? הקטנים שלי צמודים אלי. שואבים ושואבים.

לא מצליחה להאמין למה שקורה סביבי.

אכן, זה גן העדן?? ומי היו המלאכים האלה שחילצו אותנו משם? ומעכשיו הכל יהיה טוב? למה לא בעצם??

*************************************

סיפור האירוע

המקום: משרדי חברות “בר-מגן” ו”וט-מגן לחיות מחמד” באזור התעשייה עמק חפר.

באחד הימים, נשמעו רעשים באחד המשרדים שבקעו מאזור התקרה האקוסטית.

בתחילה חשבנו שאלו עכברים אך מאחר והמשרדים מטופלים כנגד עכברים תהינו מה פשר הקולות.

בהקשבה יותר חדה, שמענו גם ציוצים חלשים ואז הבנו שמסתתרת שם כנראה חתולה עם גורים.

בשלב הראשון, פתחנו ריבוע מהתקרה והעלינו לשם קערה מלאה מזון רטוב כך שיהיו לחתולה גם נוזלים וגם אוכל עשיר.

סגרנו, החשכנו וחיכינו יום.

למחרת, כשראינו שהצלחת ריקה נרגענו והבנו שהחתולה אכלה. בעזרת מחלץ חתולים מקצועי, אייל גטניו, הצלחנו לחלץ מהתקרה את האמא והגורים הזעירים. הנה תראו:

האמא התגלתה כחתולה מאד סובלנית, בוגרת וחכמה.

בין הגורים, היה ג’ינג’י אחד.

את האם והגורים העברנו מיידית לחווה השיקומית של שרון כהן המקסימה (במושב גאולי תימן) שקיבלה אותם בחום והעניקה להם את התנאים הטובים ביותר.

חברת “וט-מגן לחיות מחמד” תרמה וממשיכה לתרום לעמותה המדהימה של שרון – להתחיל מחדש – מקלט שיקומי לבעלי חיים.

בשיתוף פעולה של כולנו – צוות אנשים אוהבי חיות – הענקנו חיים למשפחה חדשה!

(בבוא המועד, כולם יעוקרו ויסורסו כך שלא יצטרכו לעבור את הסיוט שעברה האמא חתולה.)

ומשפט אחרון של האמא המאושרת:

“טוב אני לא אראה לכם עכשיו את כל התמונות ואתחיל לספר את כל החוכמות שלהם. אני יודעת שיש לכם משלכם אבל בכל זאת אראה תמונה אחת:

ועכשיו הגידו, מה מוזר בתמונה?

נכון! הצטרפו אלי עוד זוג אוזניים ג’ינג’יות. היינו משפחה של חמישה ועכשיו אנחנו שישה!

באחד הימים, שרון הגיעה אלי עם פצפון שכזה ושאלה בעדינות האם אני מוכנה… בלי להסס שנייה ועל אפו וחמתו של ההוא, אימצתי לי אותו והוא השתלב מיד עם החבורה שלי.

אז מה רציתי להגיד? אל תהססו, אמצו ואמצו גם אם אתם מטפלים בצאצאים משלכם”

הפוסט “הכל חשוך פה מסביב…” הופיע לראשונה ב-Spets.

היי חברים, נעים מאוד, אני קיפ! ?

אל דאגה, אתם לא רואים כפול ואין אף כלב שדומה לי כל כך (אפילו שאני ביגל גזעי!) – פשוט יצאתי כל כך טוב בתמונה שהחלטתי להראות לכם אותה מכל הכיוונים.

אז כן, אני ביגל, ו”קיפ” זה השם היומיומי שלי, אבל השם המלא הוא רדיאר קיפלינג.

אני יודע מה אתם חושבים – מה פתאום שם ושם משפחה לכלב, מה, הוא בן אדם? תתפלאו, אבל אפילו שבהגדרה אני כלב, ויש לי פרווה וזנב ו-4 רגליים וכל העניינים האלה של כלב, חוץ מזה אני לגמרי בן אדם.

תשאלו אפילו את אמא שלי האלופה מאי. היא מדברת איתי בשפה המוזרה הזאת שלכם האנשים ואני מבין יופי יופי. במיוחד מילים שקשורות באוכל כמו “אוכל”, “משהו טעים” או “עוגיה”. רק תגידו את מילת הקסם ואני שם!

אגב, אני יודע שממש לא רואים, אבל אני כבר בן 10. מה שלא מונע ממני לקפוץ ולהשתולל כשצריך, למשל כשמישהו אומר משהו שקשור לאוכל.

כבר ציינתי שאני אוהב אוכל ולאכול? טוב, מי לא אוהב? זה כל כך טעים ונעים ועושה שמח בלב ובקיבה… ?

אבל שלא תחשבו שאני איזה שמנמן גרגרן שאוכל רק שטויות. יש לי מודעות תזונתית גבוהה ואני שומר על גזרה. כלומר גם ירקות באים בחשבון ובשמחה! לא כל הירקות כמובן, לא הכל בריא לנו הכלבים. מאלו שאני כן אוכל הירק החביב עלי זה גמבה!

לא מאמינים לי? לא הייתי מאמין עליכם! מזל שהצטלמתי ברגע האמת, מחכה יפה יפה לקבל חתיכת גמבה צהובה, הנה התמונה לפניכם:

(ואני זז לנשנש משהו, בייי)

הפוסט קיפ הופיע לראשונה ב-Spets.

היי חבר’ה, נעים מאוד אני מימי ?

השם הרשמי שלי הוא אמנם מחבוטה, אבל כולם קוראים לי מימי, אני גם הרבה יותר מתחברת לשם הזה. יותר קליל כזה…

מה אפשר לספר על עצמי…: אני בת 3 וגרה להנאתי עם עוד 20 חתולים מסביבי אצל לוטם שמטפלת בנו ודואגת לנו מאוד יפה.

כשיש מסביבך עוד 20 חתולים, לחתולה כמוני חשוב לדעת איך לקבל את מה שאני רוצה והכי מהר שאני רוצה, כדי שחלילה לא יקרה מצב שנגמר האוכל לפני שהספקתי לאכול או משהו כזה.

אז נכון שאנחנו החתולים מתגוררים בחצר, אבל זה לא מונע ממני לפתוח את החלונות בבית ולהיכנס פנימה – נראה לי מטופש לא לעשות את זה אם אני יכולה.

כי מה פתאום שאני אמתין לארוחה יחד עם כולם בחוץ, כשאני יכולה פשוט לגשת לשק האוכל ולאכול טרי טרי כאוות נפשי? חוץ מזה שהבית הרבה יותר נעים ואטרקטיבי מהחצר. לוטם לא ממש מחבבת את העניין, אבל מה לעשות שיצאתי כל כך חכמה ובעלת תושייה? אני חושבת שזה לא מוערך מספיק.

ויש גם את העניין עם המים – שאני אשתה מהכלי המעופש ממנו כולם שותים? מה פתאום!

מים טריים ישירות מהברז זה ה-דבר, שתדעו.

חוץ מזה… פה ושם חתולים מתלוננים עלי שאני מרביצה להם. ובכן, גם לי יש מה לומר בנושא – מה פתאום הם מתקרבים יותר מדי או מעזים להמרות את פי? חצופים כאלה. אם יש מישהו שיושב ושומר על החצר זו אני! מה לעשות שלפעמים אני קצת קריזיונרית… בסך הכל, מה שהכי חשוב, הוא שאני בדיוק כמו שאני ואני מקבלת אותי ואוהבת אותי בדיוק כמו שאני והעולם מוזמן להתאים את עצמו אלי.

כי אני זאת מימי מחבוטה החתולה הכי חכמה ומגניבה בארץ… ?

הפוסט מימי (מחבוטה) הופיע לראשונה ב-Spets.

שלום חברים, כאן באסטר ?

או בשמי המלא – באסטר בראון סונדרס. כן, אני יודע, לא להרבה כלבים יש שלושה שמות. אני מיוחד ולכן גם קיבלתי שם עם המון אחריות.

אז נעים לי מאוד להיות כאן ולשתף אתכם, למשל, שאני בן 4 ושאני גר עם אמא רותי המהממת והמפנקת.

חוץ מעניינים כלביים שבשגרה (כמו לצאת לטיולים ולאכול למשל), אני מאוד אוהב לשחק, כשהמשחק הכי אהוב עלי בכל העולם כולו הוא כדורי טניס! אני סבור שאין משחק יותר מדויק ונפלא מהכדור הזה שאני כל כך אוהב, רק תביאו ממנו עוד ואני מאושר.

בלילה, כשהולכים לישון, אני תמיד מעדיף לישון עם אמא רותי. לא שאני לא יכול לישון על השטיח או על מיטה של כלבים, אבל מי ישמור עליה אם לא אני? בגלל זה כל כך חשוב שאשן איתה יחד, קרוב אליה.

אגב, אם תהיתם מאיפה קיבלתי את השם “באסטר בראון”, אז תדעו שאת השם הזה בחרה סבתא שלי (אמא של רותי) כי לטענתה זה שם גברי וחזק (דהההה, בול אני!) ויש אותיות מסוימות בשם הזה שכלבים שומעים טוב יותר כשקוראים להם.

אז נכון שלא ניסיתי שם אחר, אבל אני אוהב את השם שלי בכל ליבי ותמיד בא כשקוראים לי, כנראה שהשם הזה ואני באמת נועדנו להיות ביחד… כמו שאני ורותי ?

לסיום – תמונה של כדור טניס:

הפוסט באסטר בראון הופיע לראשונה ב-Spets.

אהלן חברים ? אנחנו סימבה, בייבי וצ’ס של נופר.

עכשיו השאלה היא מי זה מי?

אני (בייבי) מתנדבת לספר! קודם כל נעים מאוד :), אני זו בייבי הקטנה שנמצאת בצד שמאל בתמונה.

אני הקטנה של החבורה (בת שנתיים) והקשקשנית ביותר אז אספר לכם על עצמי והאחים שלי.

הם “אחים” שלי בהגדרה, ככה אני קוראת להם, כמו שאנחנו קוראים לנופר “אמא”. אמנם אין קשר דם, אבל בהרגשה אנחנו משפחה אחת גדולה ואמיתית לכל דבר.

הגדול של החבורה מבחינת גודל, אם כי לא מבחינת הגיל, זה סימבה החייכן – אפשר לראות אותו בתמונה מצד ימין, כרגיל, מחייך מאוזן לאוזן ?

סימבה בן 3 והוא מחייך בכל פעם שרואה אוכל טוב, מצלמה, או כל דבר אחר. הוא פשוט חייכן מטבעו, טיפוס מאוד חיובי כזה שאוהב לפזר שמחה בעולם, לשמחת כל מי שנמצא סביבו.

האח הגדול שלנו זה צ’ס, כלב מסוג קבליר קינג צ’ארלס ספנייל, הוא בן 5 והתחביב שלו זה לכשכש בזנב בלי סוף… צ’ס מכשכש בזנב אפילו יותר מהחיוכים של סימבה!

אם אתם תוהים למה הוא נראה קצת עצוב בתמונה, זה בגלל שהוא קצת לא מרגיש טוב, עכשיו הוא בשיקום אחרי פריצת דיסק. קצת מסכנצ’יק אבל הוא יהיה בסדר. כלב כל כך שמח עם המון אנרגיות חיוביות ואהבה, הוא חייב להיות בסדר.

ואני זאת בייבי כמובן, הבייבי של החבורה, האחות הקטנה של שני אחים גדולים ונפלאים, בגלל שאני הקטנה גם בגיל וגם בגודל אני מרשה לעצמי להישאר קצת גורה באופי ולא מפסיקה לקפוץ משמחה ולהשתובב. כי ככה הכי כיף! ?

אחרי שהכרתם אותנו, תראו תמונה של שלושתנו יחד, כמו שאנחנו אוהבים:

הפוסט סימבה, בייבי וצ’ס הופיע לראשונה ב-Spets.

היי חבר’ה, גם אנחנו כאן – פיצו ורמבו ?

נעים מאוד, אני פיצו השיצו (זה יצא יפה, תודו) ואני צעיר בן שנתיים.

כיאה לגילי (נכון, אני כבר לא גור בהגדרה אבל אוהב להיות צעיר בלב ובנפש), הדבר הכי כיף בעולם זה לשחק כל היום עם הצעצועים שלי.

ויש לי המון צעצועים (מה שרואים בתמונה זה חלק, לא כל הצעצועים נכנסו לפריים), כי אמא יפית דואגת לפנק אותי בהמון צעצועים מכל הסוגים, פשוט כי ככה אני הכי שמח.

יפית היא אמא הכי טובה בעולם ואין כמוה!

לשמחתי הרבה יש לי גם אח גדול, כזה שכל שיצו היה רוצה:

הוא גדול וחזק וקוראים לו רמבו ותענוג להסתובב איתו – כי מי יתעסק איתי עם אח כזה?

רמבו, כשמו כן הוא, מקפיד לשמור על הגזרה – התחביב העיקרי שלו הוא לא פחות ולא יותר מאשר שחייה! ואם אתם לא מאמינים לי, מזל שיש תמונה שמוכיחה את זה.

הוא כל כך בריא וחזק, שאף אחד כמעט לא מאמין שהוא כבר בן 11!

אז כן, זה רמבו שלנו האדיר ואני אוהב אותו מאוד, כמו שאני אוהב את כל המשפחה שלי.

זכיתי ?

והנה אנחנו ביחד:

הפוסט פיצו ורמבו הופיע לראשונה ב-Spets.

אני מניחה שאפשר כבר להבין מהתמונה (למרות הזווית המחמיאה יש לציין!) שאני כלבה ננסית.

אמנם, אני כבר בת 5, אבל במונחים שלי אני עדיין מספיק צעירה לעשות דברים שכלבים צעירים עושים.

למשל, אחד הדברים שאני אוהבת לעשות זה לרוץ בשדות הפתוחים ליד הבית שלי, כשאני הולכת לטייל עם הדסה.

ומה יותר כיף מלרוץ בשדות? כמובן – לרוץ בשדות אחרי הגשם!

אין דבר בכל העולם יותר כיף מלרוץ ולקפץ ולהשתולל בבוץ ובשלוליות (ואני בטוחה שהרבה כלבים יסכימו איתי בעניין זה), כי הרי הפרווה הלבנה היפה שלי היא בגדר המלצה בלבד, אני סבורה שפרווה מלאה בבוץ טרי זה ה-דבר.

הדסה פחות מחבבת את הרעיון אבל מתייחסת בסלחנות, שזה הכי חשוב ?

ולסיום – עוד תמונה שלי:

הפוסט קייסי הופיע לראשונה ב-Spets.

היי חברים ? אנחנו לואי (הלבן-חום) ושוקו (החום) של מירית

תנו לי להציג את עצמי ראשון… אני לואי ההורס!

הורס בקטע של הורס ת’בריאות מרוב שאני חמוד, לא הורס דברים בבית. הנה זה אני:

רואים כמה שאני הורס? מה שאני עושה כאן בתמונה זה הדבר שאני הכי אוהב לעשות בעולם – להתכרבל במיטה של אמא מירית, לתפוס לה את המקום ולהרגיש כמו עוד אחד מהדובים שיש לה שם (שהם חמודים ונחמדים, אבל אין כמוני!).

אגב… בימים אלו אני חוגג יום הולדת שנה! שזה כאילו שאני מפסיק להיות גור והופך להיות כלב בוגר, אבל בינתיים כיף לי עם ההתכרבלויות הגוריות שלי אז אני מרשה לעצמי להמשיך להיות גור בנפש.

אז המון המון מזל טוב לי ויום הולדת שמח, ונעבור לשוקו אחי >>

נעים מאוד, אני שוקו, “שוקו הכובש”, אחיו הגדול של לואי ההורס!

בטח שמתם לב שאנחנו לא ממש דומים, האמת היא שאנחנו לא באמת אחים בדם, אבל חוץ מזה אנחנו אחים ומשפחה לכל דבר.

אני כבר בן שנתיים כמעט, ואם תהיתם מאיפה הכינוי “שוקו הכובש”, פשוט שימו לב לחיוך הסלב שלי שאין דברים כאלה.

החיוך הזה הוא בעצם ביטוי של הרבה צחוק, אני מאוד אוהב לצחוק, טוב לבריאות כמו שאומרים.

חוץ מזה אני אוהב להנות מהחיים, לשחק כמה שיותר כמעט עם כל דבר, כל אחד ובכל הזדמנות, לצאת לטיולים באוטו למקומות חדשים ורחוקים (חולה על הרפתקאות!!) ועוד כל מה שכיף ועושה צחוק וחיוכים.

אגב סלב, אני לא ממציא, כשאני יוצא לטיולים היומיים שלי ליד הבית, אין אף אחד שלא מכיר אותי ואפילו קוראים לי בשם חיבה – שוקו בו! כן כן, כמו הגלידה…

שתדעו לכם, שגם אני וגם לואי לא סתם מבסוטים מהחיים. אנחנו ברי מזל שהגענו לחיות כבני משפחה לצד מירית המדהימה, כיף לנו!

הפוסט לואי ושוקו הופיע לראשונה ב-Spets.

אני כבר בת שנתיים וחצי, וכמו שבטח אפשר לראות – אני כלבה מסוג פיטבול.

ל”אבא” שלי קוראים ברק ואני הכי קשורה אליו בעולם. אם יש משהו שאני אוהבת, זה לשחק איתו בבית ביחד, המשחק הכי אהוב עלי זה משיכות. מה לעשות, יש לי הרבה אנרגיה שצריכה לצאת איכשהו וברק ממש טוב בלשחק איתי משיכות בחבל ולעייף אותי.

חוץ מזה, בכל הזדמנות כשמתאפשר, אני ממש אוהבת לרוץ בחוץ במרחבים הפתוחים. רק תנו לי שטח פתוח ואני עפה כמו הרוח. אין יותר כיף מזה!

לפי מה ששמעתי, פעם, עוד לפני שנולדתי והגעתי לבית של ברק, הייתה לו כלבה בשם מיכל. אני יודעת שזו כלבה שגדלה איתו ושהיא נפטרה בשיבה טובה בגיל 17, שזה גיל ממש מכובד לכלבים.

אני יודעת שהוא היה מאוד קשור למיכל, ואחרי שהיא נפטרה אני הייתי הכלבה הראשונה שנכנסה אליו הביתה וללב.

קצת עצוב לי בשבילו וקצת עצוב לי שלא הכרתי את מיכל, מספרים שהיא הייתה נסיכה אמיתית!

אבל אני שמחה שיש לי את ברק ושיש לו אותי ושנינו מאושרים לחלוק זה עם זו את החיים שלנו.

אז אמנם לא הכרתי אותה אישית, אבל תמונות שלה לא חסרות. הנה היא, “אחותי” הגדולה והנסיכותית מיכל:

הפוסט קים (ומיכל) הופיע לראשונה ב-Spets.

אני יודעת שאני לא נראית ואולי קצת קשה להאמין – אבל אני כבר בת 14. כן כן.

כשהייתי קטנה, ממש קטנה, בגודל של כף יד, פתאום מצאתי את עצמי לבד ברחוב במשימת הישרדות לא פשוטה…

ואז כמו קסם, הגורל שלי השתנה ב- 180 מעלות: אנשים מקסימים מצאו אותי מסתובבת ככה קטנה ונטושה ואספו אותי אליהם הביתה. מייד הפכתי להיות חלק מהמשפחה וחלק מהבית לכל דבר.

הם אמנם לא ידעו שום דבר על העבר שלי, מאיזו משפחה באתי ומי ההורים שלי (כלומר, מאיזה “סוג” אני לפי השפה שלהם…), אבל ממש לא היה להם אכפת – פשוט קיבלו אותי בדיוק כפי שאני ונתנו לי להרגיש אהובה.

אצלי, הזיכרון פחות חד מהתקופה ההיא, אבל אבירם אומר שהוא זוכר כל ליקוק ונשיקה שלי, את הצעד הראשון שלי וכמה שפחדתי בהתחלה לרדת במדרגות…

למה קוראים לי גורדי אתם שואלים?

ובכן, האחיינים של אבירם נתנו לי את השם הזה על שם משחק מחשב שנקרא גורדי. אני לא ממש מכירה את המשחק וגם אף פעם לא שיחקתי במחשב, אבל אולי אם היו נותנים לי אז הייתי היום קצת יותר חכמה?

לא יודעת… מה זה משנה, העיקר שאני חברה נהדרת לכולם ואומרים עלי שאני נשמה טובה ? שזה הכי חשוב לדעתי.

מסתובבת עוד שמועה לגבי השם שלי – “גורדי” בגלל שהתגרדתי כל הזמן… טוב נו, גם נשמע הגיוני. כך או כך, העיקר שיש לי שם משלי ומשפחה שקוראת לי בו.

מה עוד אני יכולה לספר על עצמי?

יש לי תחביב שאני ממש אוהבת, יכול להיות שזה לא מקורי אצל כלבים וכנראה שיש סיבה טובה:

כשהמשפחה שלי יושבת לאכול סביב השולחן, אני מתייצבת בעמדת המארב הקבועה שלי ומתצפתת בריכוז רב – אין דבר כזה שייפול פירור מהשולחן לרצפה והוא לא ייכנס לפה שלי תוך שניה! אני ממש טובה בזה ופיתחתי מיומנות גבוהה עם השנים, שתדעו.

אגב, גילוי נאות, בתמונה הראשונה שראיתם אני רק בת 12… אבל לא השתניתי הרבה, אני עדיין נראית צעירה לגילי.

מה שלא רואים עלי בכלל, זה שהשמיעה שלי קצת נפגעה, קורה לכולנו עם הגיל, אני מניחה.

אז ככה אני נראית היום (בדיוק לא התאפרתי באותו יום אז לא הסתכלתי למצלמה) –

אני ואבירם שלי שהוא האבא הכי בעולם:

הפוסט גורדי הופיע לראשונה ב-Spets.